סיפור הקיום של העם היהודי רצוף אתגרים קיומיים. בשלושת אלפים שלוש מאות שלושים וחמש שנים שעברו מאז עלה על במת ההיסטוריה, ביציאת מצרים, ואף בחמש מאות שנים לפני כן מאז החל אברהם אבינו לקרוא בשם ד', קמו עליו עמים שונים שביקשו לכלותו מעל פני האדמה, ולא צלחו. בשנים הרבות הללו גם עלו וירדו גלים תרבותיים ותפיסות עולם עוצמתיות שאתגרו את תפיסת העולם האמונית של העם היהודי. מהן שניסו אף לכפות אותן על העם היהודי, כדי שימיר את דתו ואת דעתו, ומהן שעוצמתם הסוחפת קָסְמָה וְאִתְגְּרָה את העם היהודי ואת אמונתו.
די אם נציין את הבולטות שבהן. את תפיסת העולם האלילית שאתגרה את היהדות ואת העם היהודי מראשיתו, ששיאה היה בימי בית ראשון. את ההלניזם בבית שני, שסחפה רבים והביאה את ההתייוונות, ואח"כ תפיסת העולם הצדוקית האליטיסטית, מבית. את הנצרות, בהמשך האיסלאם, ואת הקראות מבית. את ניסיונות המרת הדת בימי הביניים, במסעות הצלב, גירוש ספרד והאינקויזיציה, ואת השבתאות במאה ה-17, מבית. את המהפכה התעשייתית, האמנציפציה, תנועת ההשכלה והחילון במאה ה-18, את הרפורמה במאה ה-19, את המודרניזם ואתגרי ה'דת והמדע' במאה ה-20, את האנטישמיות (שהביאה לשואה), ובימינו התפיסה הפוסט-מודרניסטית והתפיסות הליברליות והפרוגרסיביות.
לנוכח הגלים התרבותיים העוצמתיים הללו היו כאלה שסברו שאין סיכוי לעמוד כנגדם, וויתרו מראש על ההתמודדות, ונסחפו. חלקם גם נטמע והתנתק לחלוטין מהעולם היהודי.
לנוכח הגלים התרבותיים העוצמתיים הללו שפקדו את העולם היו תמיד כאלה שמהרו להספיד את היהדות, שלא תצליח לשרוד, ותוך זמן מה כבר לא יישארו יותר יהודים בעלי דת יהודית. היו גם כאלה שלנוכח הגלים העוצמתיים הללו ביקשו 'לשנות' את אופיה של היהדות ולהתאים אותה לתפיסות המתחדשות, אך גם זה לא צלח.
היום, בחלוף כל כך הרבה שנים, בהתבוננות רטרוספקטיבית לא רק שהתחזיות של מספידי היהדות התבדו, והיהדות שרדה את כל הגלים התרבותיים, אלא שהיא אף הלכה והתחזקה, נותרה רלוונטית, והשפעתה מתרחבת. לעומת זאת מְאַתְגְּרֶיהָ מהעבר, נעלמו כליל או שאבדו מכוחם. את שרידותה המופלאה ניתן לזקוף לריבונו של עולם ולאמת הנצחית והרלוונטית שביסודה. לחינוך הביתי שהעביר את המורשת מדור לדור, ואת בית המדרש כמוסד מרכזי ומכונן שבו למדו תורה וליבנו את הסוגיות האקטואליות ונתנו מענה רלוונטי לאתגרים המתחדשים, והבחינו בין הטוב שבחדש לבין המזיק. צריך גם לציין את אלה שבכל דור שקמו ולקחו אחריות על קיומה ועתידה. מנהיגים, ואנשים מהשורה ש'התייצבו' נגד הזרם ודבקו באמונתם.
בפרשתנו נקרא על אחד מהניסיונות לפגוע ביסודות התרבותיים של היהדות והעם היהודי. חז"ל למדו מ'ברכותיו' של בלעם שבפרשה, מה היו כוונותיו המקוריות, במה רצה לקלל את ישראל ונמנע ממנו: "אמר רבי יוחנן: מ'ברכותיו' של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר: שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – 'מה טובו אוהליך יעקב'. לא תשרה שכינה עליהם – 'ומשכנותיך ישראל'. לא תהא מלכותן נמשכת – 'כנחלים נטיו'. לא יהא להם זיתים וכרמים – 'כגנות עלי נהר'. לא יהא ריחן נודף – 'כאהלים נטע ד". לא יהיו להם מלכים בעלי קומה – 'כארזים עלי מים', לא יהיה להם מלך בן מלך – 'יזל מים מדליו' וכו'. לא תהא מלכותן שולטת באומות – 'וזרעו במים רבים', לא תהא עזה מלכותן – 'וירם מאגג מלכו', לא תהא אימת מלכותן – ותינשא מלכותו" (סנהדרין קה ב).
אולם, בסופו של דבר רובם התהפכו בחזרה לקללה: "אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שנאמר: 'ויהפוך ד' א-להיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ד' א-להיך' (דברים כג ו) – קללה ולא קללות" (שם).
בלעם רצה לקלל את עם ישראל ולפגוע במקורות עוצמתו הרוחניים והתרבותיים ע"י הפגיעה בבתי המדרשות ובתי הכנסיות. הדבר לא עלה בידו. לבסוף ברכה זו לא חזרה לקללה.
בכל בוקר כשאנו נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות אנו נוהגים לומר את פסוקי 'מה טובו' ולהודות על כך (סדור רב עמרם שלא כמהרש"ל סי' ס"ד שחלק עליו).
גם בדורנו איננו יכולים לנוח על זרי הדפנה, עלינו להתייצב מול האתגרים המתחדשים של דורנו. כולנו, המנהיגות, האנשים מהשורה, ובתי המדרש שלנו.
(בלק תשפ"ג)